הלילה התעוררתי מאינספור הודעות וטלפונים מצד חברים שהרגישו צורך לדווח לי על מותו של סטיב ג'ובס באופן אישי. מאחר ובעבודתי אני משמש כעיתונאי, התיישבתי מול החבצלת (כתבת ההספד שנהוג להכין מראש) ועדכנתי את הפרטים לאור הדיווחים המיוחסים לפטירתו.
אינני חושב שאפל עומדת בפני אובדן דרך ואני בטוח שתוכל להמשיך ולהתקיים גם בלעדי ג'ובס, אלא שהיחס שלי כלפי המנכ"ל המיתולוגי של אפל איננו נובע מתוך נקודת מבט הנוגעת לתפקיד בו כיהן אלא ממקום מעט אחר.
היכולת לראות מחוץ לקופסא, להביט באורח החיים שלנו ולחשוב שאפשר קצת אחרת, היא תכונה נדירה שמעטים ניחנו בה ומעטים עוד יותר נמצאים בעמדה שבה הם באמת יכולים לשנות ולסחוף אחריהם את העולם כולו. ג'ובס ניחן בשתי היכולות. התפיסה השונה והיצירתית שלו, מלווה בתשוקה רבה ובנמרצות שינו את אורח החיים של כולנו בשנים האחרונות.
המבט באדם שאתה מוקיר ומעריך גוסס מול עינך, מאבד את החזות שאפיינה אותו והופך בעל כורחו לאדם חלש ועייף מוכרת לי מתקופה אחרת שתלווה אותי לכל אורח חיי. הציפייה בג'ובס העלתה לא מעט זכרונות ממקומות אחרים ובמקום הזה אני מתחבר קצת יותר למשפחה שנאלצה להביט בו נלחם על חייו בארבע השנים האחרונות.
אחת לכמה עשרות שנים מגיח לו אדם בעל חזון ויכולת לשבור מוסכמות שמשנה את אורח החיים של כל מי שחי בתקופתו, סטיב הוקרץ מאותו חומר נדיר ויחלוף עוד זמן עד שיתגלה אדם אחר שיצליח להשפיע עלינו באופן הזה בעולם הטכנולוגי.
ובנימה אפילו יותר אישית, אני רוצה להפרד מכל מי שליווה את הבלוג שלי בשנים האחרונות. העולם הוירטואלי הקטן שיצרתי פה העניק לי הנאה רבה והוא לא היה מתקיים ללא התמיכה שקיבלתי בתחילת הדרך ממי שהחליט לפקוד את הבלוג ולהפיץ את הבשורה למכריו. תודה רבה לכולכם, על שקראתם, הגבתם וליוותם אותי בשנים האחרונות.
רועי.